אחד מיסודות הרוחניות היהודית הוא שהיא איננה מנותקת מהמציאות.
כיהודים, יש לנו אמנם עניין עיוני רב בעולמות הרוחניים הנסתרים, אבל בסופו של דבר ברור לנו שעיקר התיקון והעבודה שלנו הם כאן, בעולם הזה, בכלים שהקב"ה נתן לנו באופן גשמי כדי להביא את אורו הרוחני בכלים מפוארים.
כשסבי זצ"ל היה רב קהילה בקזבלנקה תפקידו לא היה לשבת על גבעה בודדת ולהעניק לחברי הקהילה הדרכה רוחנית מרחוק. הוא היה מעורב בחיי הקהילה. הוא ביקר חולים, סייע לאלמנות ותיפעל קופת צדקה. הוא ליווה אנשים במעגל החיים שלהם, היה שם בשבילם כשהם היו זקוקים לאוזן קשבת, לעצה טובה או לסיוע בפתרון סכסוכים והשכנת שלום בית. הוא כמובן גם לימד תורה ופסק הלכות, אך מבחינתו הכל היה אחד והכל היה קודש לימוד תוך חיבור של עוד ועוד אנשים לחיים של תורה.
במובן זה, ערך רוחני כגון "אחדות" לא נשאר כמושא להגות רוחנית בלבד, אלא יכול וצריך לבוא לידי ביטוי בפועל ממש במשפחה מאוחדת ומלוכדת, בקהילה בריאה ובעם המגלה ערבות הדדית במגוון אופנים הסובבים סביב הזהות שלנו.
תפקיד רב הקהילה הוא יצירת האחדות הזו שבין שמים וארץ. זו הבשורה הרוחנית של רבנות הקהילה.
רבני הקהילות חיים במגע ישיר עם השטח ומעוררים בו את הזיקה . לפעמים התפקיד הזה נראה יותר אפרורי ואף פחות "רוחני" מתפקידים של ראשי ישיבות או פוסקי הלכה אך אם יש משהו שלמדתי מסבא שלי הוא שבדיוק שם, בחיבור בין התורה לחיים, נמצא שיא הרוחניות. זו איננה עמדתו הפרטית של סבי, כמובן. האדמו"ר הזקן, למשל, בעקבות המדרש, הפך את האמרה "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" ליסוד מוסד בעבודת החסידות. כך גם לפי הזוהר הקדוש, עיקר התיקון הוא במידות ובעבודה הממשית בעולם הזה, ולא בספירות החכמה והבינה. ביטוי נוסף לזה נמצא במימרא המפתיעה במדרש, השואל מדוע איכפת לקב"ה אם השחיטה תתבצע מן העורף או מן הצוואר? משיב המדרש: "לא ניתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות, שנאמר: אמרת ה' צרופה" (בראשית רבה מד). כלומר, לפחות מזווית מסויימת, ההקפדה שלנו על דקדוקי המצוות איננה רק מהטעמים הרוחניים הכרוכים בהן אלא גם משום שההקפדה המשותפת מצרפת את כולנו לקהילה אחת, לעם אחד.
הפרט והקהילה, העכשווי והנצחי
הרש"ר הירש לימד כי כמעט בלתי-אפשרי למצוא משמעות נצחית לפעולה הפרטית של האדם, כי "כוחות האיש הפרטי באמת הנם מוגבלים למאוד". לכן, אומר הרש"ר הירש, הנכסים הנעלים של עם ישראל הנדרשים להתקיים לעולמי עד לא ניתנו בידיים פרטיות אלא נמסרו דווקא בידי "הכלל והציבור", זאת משום ש"הציבור איננו מת, הוא ישאר חי וקים לעולמי עד". הציבור הגדול הוא כמובן כל בית ישראל, אך אותו ציבור גדול בנוי ומורכב מציבורים קטנים, מעדות בישראל ולכן חובתו של מנהיג הקהילה היא לנטוע בקרב קהל עדתו "את קניני ישראל ועניניו הקדושים".
הבשורה של רב הקהילה, אם כך, היא יצירת עוגן יציב של היהדות בקהילתו, זהות וחיבור מתמידים של מעגל החיים והשנה וחיבור ממשי בין התורה לחיים. אך תפקידו של רב הקהילה איננו מסתיים בגבולות קהילתו. באמצעות צירוף הקהילות, "הציבורים הקטנים", מתעלה ומתקדש בסופו של דבר גם "הציבור הגדול". הרש"ר הירש, כידוע, היה ממבשרי הציונות אך לא זכה לראות את תקומת ישראל במו עיניו. אנו שזכינו לחיות בדור הגאולה במדינת ישראל , יכולים – ואף נדרשים – לקחת את החזון הזה צעד אחד קדימה ולהעניק למדינה כולה מימד עומק רוחני דרך עבודתנו המקומית בקהילות. בנוסף, באמצעות נוכחותו הפעילה בחיי האזרחים, רב הקהילה מביא את היהדות למרחב הציבורי ומקשר בין כלל אנשי קהילתו השונים אל בית הכנסת היוצר חיבור והבנה. היבט חשוב נוסף, במיוחד בדורנו, הוא הנהגת הקהילה בשיתוף פעולה עם הרבנית. הרבנית נותנת מענה ותפיסה נשית ומסוגלת להבין את ההיבטים המשפחתיים של חברי וחברות הקהילה . הנוכחות של הרבנית מאפשרת נוכחות פעילה של הנשים כולן בחיי הקהילה בכלל, ובפרט בשיעורי תורה, בשותפות ובאוזן הקשבת לצרכי הזולת.
יחדיו יכולים הרב והרבנית להביא לביטוי בפועל ממש ערכים רוחניים נשגבים בקהילותיהם ובמיוחד כאשר הם שותפים לרשת של מאות רבנים ורבניות המובילים מאות קהילות ישראל. העבודה המשותפת של כלל החברים והחברות באיגוד מביאה השפעה הגדולה משמעותית מסכום חלקיה ולהקנות מימד עומק של זהות וחיבור לחברה הישראלית כולה.